<h1>שו"ת הרשב"ש סימן תפ"ט</h1>
<h2>דף יד:</h2>
עוד שאלת. לפרש לך הא דאמרו בגמרא בפ"ק דתמורה [י"א ע"ב], בעא מיניה אביי מרב יוסף היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו (ו)למאן דאמר ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים מי הוו חולין בעזרה או לא אמר ליה מי קרינא ביה [דברים י"ב] כי ירחק ממך המקום וזבחת. תשובה. פירוש ההלכה זו כך היא, אביי שאל מרב יוסף האומר בהמה זו שלמים וולדה חולין והיתה הבהמה מעוברת שלדברי הכל הולד חולין כדמוכח בפרק הנזכר למעלה מהלכה זו ובפרק כיצד מערימין ג"כ במסכתא הנזכרת [כ"ה ע"א], או אם לא היתה מעוברת בשעת הקדש ונתעברה אח"כ ואליבא דמאן דאמר וולדי קדשים בהווייתן הם קדושים כלומר בשעת לידתן, שמחלוקת (היה) [היא] בין התנאים במקומות הנזכרים אם וולדי קדשים במעי אמן הן קדשים, כלומר מרחם יהיו קדושים [או בהוייתן הן קדושים], כלומר שאינן קדושים אלא אחר שיולדו ואם הקדישן קודם לידתן אינן קדושים ולישנא דקרא נקט דאתרבו הולדות מניה דכתיב [דברים י"ב] רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' ואמר מר אשר יהיו לך אלו ולדות כדאיתא בפ"ב דבכורות [י"ד ע"ב], ולפי זה לא נתקדש העובר, ושאל אביי אם שחט אותה בהמה שאמר שהיא שלמים וולדה חולין בעזרה אי הוי העובר אסור כחולין שנשחטו בעזרה שהרי לא נתקדש העובר, והשיב לו שאינו חייב שאין אנו קורין בו כי ירחק ממך המקום וזבחת שמן המקרא הזה יצא לנו שאסור לשחוט חולין בעזרה דדרשינן בריחוק מקום אתה זובח (בקירוב מקום אתה זובח) ואין אתה זובח בקירוב מקום לעזרה כדאיתא בפ"ב דקדושין [נ"ז ע"ב], וכאן אין אנו קורין כן לפי שאינו יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה מפני שהיא שלמים, וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שחיטה [ה"ד], האומר בהמה זו שלמים וולדה חולין אם נשחטה בעזרה ולדה מותר באכילה לפי שאין יכול לשחוט אותה בריחוק מקום, ע"כ.
ועוד אמרו שם, בעא מניה אביי (מרבה) [מרב יוסף] היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו אמר ליה מי קרינא ביה [דברים י"ז] והביאום לה', לישנא אחרינא אמר ליה ראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ. פירוש, שזו הבעיא היא אליבא דמאן דאמר קדושה חלה על העוברין ולפיכך שאל אם חייב כרת על העובר משום שחוטי חוץ, והשיב ליה שאינו חייב מפני שהוא במעי אמו ואינו יכול להביאו לפני ה', כלומר בעזרה. וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות [הי"ג], בהמת חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשחוט אותה בחוץ ואם שחט אותה אינו לוקה מפני שאינה ראויה לבוא לפני ה' וכו', עכ"ל. וממה ששאל אביי היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ ולא שאל אם שוחטין מכל מקום, משמע דלא שאל אלא בדיעבד אבל לכתחלה פשיטא ליה דאסור, ולפיכך כתב רבינו ז"ל דאסור לכתחלה, ומדפשט ליה (אביי) [רבה] דאינה ראויה לבוא לפני ה' משמע דלאו דוקא שלמים אלא שלמים וכל דדמי להו וכל קדשים נמי בכלל דחד טעמא הוא שאין יכול להביאו לפני ה', ואמנם שאל אביי בהיא חולין וולדה שלמים ולא אמר חטאת, מפני ששאלת (רבא) [אביי] מרב יוסף היתה בהיא שלמים וולדה חולין ואי אפשר שתהיה השאלה אלא בשלמים מפני שבשר של האם גם העובר הכל לבעלים, מה שאין כן בחטאת שהבשר לכהנים.
ועוד שהיא חטאת וולדה חולין היא פלוגתא דתנאי בפרק כיצד מערימין [כ"ה ע"ב] דתני חדא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה ואינו נאכל אלא ליום ולילה ואינו נאכל אלא לפנים מן הקלעים ותניא אידך נאכל לכל אדם ונאכל בכל מקום, וכיון דפלוגתא דתנאי היא לא בא לשאול עליה, ושם בפרק הנזכר מעמידין אותה על כמה דרכים ושאל בהיא חולין וולדה שלמים שלא דברו בה בשום מקום, ואחז אביי בשאלתו מרבא הדרך שתפס רבא בשאלתו מרב יוסף וכן דרך תלמודנו, ואין השאלה דוקא בשלמים אלא אף בכל הדומה להם, ורבינו ז"ל המבין דרך התלמוד כתב דרך כלל קדשי מזבח. וממה שתפס אביי שאלתו על דעת מי שסובר קדושה חלה על העוברין משמע שכך היא ההלכה, וכן נראה שהיא סוגיית התלמוד בכמה מקומות. על פי דרכנו למדנו שהדברים אמורים בשנשחטה האם והעובר במעיה, וזה מתבאר מכל מה שכתבתי וגם מה שפירשתי באותן הבעיות על דרך פירש"י ז"ל.
והוצרכתי לכתוב כל זה, מפני שראיתי במקצת קונדריסים שכתבו על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שחיטה [ה"ד] באומר היא שלמים וולדה חולין וכו', שהיא בשילדתו האם בעזרה וחשש שמא ימות קודם שנוציאנו ושחטו שם בעזרה, ונתלה באילן גדול וכתב שכן כתב רבינו סעדיה גאון ז"ל, ודברים אלו הם דברים בטלים וחלילה לגאון ז"ל לכתוב הבלים, ותלמידים הטועים (ברובם) [ברבם] תולים, שהדבר מעצמו בטל הוא שאם הדבר כן מה הועיל בתקנתו לשוחטו בעזרה. והריא"ף ז"ל כתב כששחטו שם כיון שלא שהה ז' ימים אסור לאוכלו וממ' שברח שם נפל שהוא רצה לשוחטו שם מחשש שמא ימות קודם שיוציאנו משם וכששחטו שם אסור לאוכלו מפני שלא שהה ז' ימים וכל שלא שהה ז' בבהמה אסור לאוכלו כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ה ע"ב]. ואם יטעון הטוען שזה בדקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו וכמ"ש הריא"ף בהלכותיו שם, וכמו שהוא מוקים ההיא שאמרו בפ"ק די"ט [ביצה ו' ע"ב] עגל שנולד בי"ט ההוא מותר בדקים לן שכלו לו חדשיו, וכן בפרק אלו טרפות [חולין נ"א ע"א] שאמרו שם בית הרחם אין בו משום רסוק אברים, העמידוה המפרשים ז"ל בשכלו לו חדשיו, אמ[ו]ר לו שהתם הוא לפי (שאפשר) [שאי אפשר] להעמידה בדרך אחרת, אבל בכאן שיכול להעמידה במעי אמו והיא דרך מצויה תדיר והוא דבר שיש לו שחר ונפלו עליו השאלות בתלמוד לא נניח דרך רחבה ונלך בדרך רחוקה ונניח דרך קרובה, וכן הוא דרך התלמוד. ועוד שיגיד עליו רעו, שהשאלה ששאל אביי מרבא אין אתה יכול להעמידה אלא בעובר במעי אמו שאם נילוד למה פטרנהו בששחטו בחוץ והרי הוא יכול להביאו לפני ה' והבשר עצמו אסור לאכלו אפילו קים ליה שכלו לו חדשיו לפי שנשחט בחוץ, ואפילו לפי טעותם אם נאמר שהתירו לו שחיטתו למה נתיר לו בשרו, ועל כרחך (איך) [אין] אתה יכול להעמיד שאלת אביי מרבא אלא במעי אמו לא בנולד, א"כ אף שאלת רבא מרב יוסף בעובר במעי אמו היא, וכן נראה לי מדרך הגמרא ומפירש"י ז"ל כמו שכתבתי, והמשכילים יבינו, ותו לא מידי.
